הקלישאה, בת הדודה של הקיטש, צחה למראה, ענוגה ללא דופי, חיה את חייה, בביישנות ללא אופי. הקלישאה תגרום לאוהב העיוור להאמין, "לבנאי" לבנות חומה, ולכדור להאמין בעגלגלותו. אך בה בעת היא אינה פועלת כפי שהיא נראית, מסוכנת היא והפכפכה. לא ניתן לדעת האם היא הדרך או שמא המטרה.
יחסינו עם הקלישאה הם יחסיי אהבה- שנאה, אנחנו נופלים לרגליה, מכבדים אותה, בזים לה, מנצלים אותה, חושדים בה. אך בעיקר אנו משתמשים בה לא בזהירות וזה מסוכן.. כי אמירת קלישאה לאחר עלולה לחזור אלינו בהפתעה..
אז מה מסתתר מאחורי הקלישאה, מבוכה, גזענות או שמא שעמום. אוסף הקלישאות הרב ביותר נוגע בתחום הזוגיות, כפי שאמרו חכמים מאתנו: הוא עוד יחזור על ארבע, יש הרבה דגים בים, לכל אדם יש תחליף, הנסיך על סוס הלבן, רחוק מהעין רחוק מהלב, עד שהמוות יפריד בנינו וכמובן אם כל הקלישאות הזמן יעשה את שלו..
אז ממה הסכנה? אותה הגברת משמשת כסתימת סכר פרוץ, עם אצבע. הקלישאות הללו נאמרות כדי להשתיקנו, כי אין בהן ולו נחמה קטנה. כאשר אנו שקועים ביגוננו ומוצפים בדמעותינו ואין אנו יכולים להבדיל בין שמאל לימין, אז אותם אנשים הקוראים לעצמם חברים, אומרים לנו, מה שלא היו רוצים להקשיב. אותם החברים מנצלים את מצבנו החסר אונים וחושבים שאין אנו בהכרה, להבין ולדעת שאין בפיהם נחמה.
אך מה עושים כאשר אין מה לומר, הרי לא ניתן לשמור על השקט, ואין הוראות הפעלה. אנו אבודים בחלל אין סופי ועבדים להרגשה הבוכייה והרי בינינו ביטוי כמו סייג לחוכמה שתיקה אינו מתקבל בסיטואציה של אימה.
אז מוחים דמעה, נותנים כתף וממלמלים את מה שיש..כי באתי לחזק ויצאתי מחוזק, זה לא באמת הולם את ההרגשה. והדרך לנחם היא לעיתים מספקת רק בלהראות נוכחות ולומר בליל של שטויות מביעה יותר את צורך האומר ולא את צורך הבוכה.
אז בעצם מה נותר עוד לומר, בקרוב אצלכם..?
