"מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח, מה שלא הולך בעוד יותר כוח, הולך באלימות ואם זה נשבר היה צריך להחליף את זה בכל מקרה" (המקור אינו ידוע).
התפרצותה של האלימות היומיומית היא בלתי צפויה. האלימות יצאה מכלל שליטה, היא מתגברת ומתקיימת בגני הילדים, בבתים, בבתי הספר, צבא, אוניברסיטאות, כנסת בכל מקום. היא קיימת אצל האדם הפשוט המתוסכל מחיי היום היום, היא קיימת אצל בעלי השררה, אשר רוצים עוד.
המציאות היומיומית, הכוחנית, הופכת אלימה. אנשים אינם רואים עוד את הדרך, הם חותרים ישר למטרה. האדם העומד מנגד הפך שקוף, מעת לעת איבד הוא את זכותו לעמוד זקוף. מאדם עם דעת הפך לאמצעי, ועתה הוא רק הולך סביב.
השפה הפכה נוקבת, תמציתית, ואלימה. האוזניים אינן שומעות את מה שהפה רוצה לומר. הפתיחות לאחר, נעלמה מין העולם, קל לאדם להיות פתוח למעשיו, אך לא לעומד מאחוריו. אלימות במסווה של מילים.
סובלנות, פתיחות, אחווה, ערכים שנאלמו מקול עולם, הוחלפו בהישגיות, יוקרה וכוח שהפכו לזעקת הכלל. הארעי החליף את הקבוע, הבטחון ברח ואנו עם האלימות נותרנו רק.
הביטוי אל תהיה צודק תהיה חכם, הפך לקלישאה, כאשר כל אדם בטוח בצדקת עצמו. כשכל אדם מרגיש, חושב ופועל כמנהל, כבר לא חשוב מי צודק ומי חכם.
ההתנהלות היומיומית של "מגיע לי" על פיה יישק דבר, מביאה את האדם לדרוש את לאחר שייך. מגיע לי לחיות, מגיע לי להיות ראשון, מגיע לי לשכב. אלימות במסווה של רומנטיקה.
התפרצות של זעם, התפרצות של רוגז, התפרצות על האחר כי זה אפשרי הפכה קלה, קלה מדי..אלימות מילולית, פיזית ונפשית הינם נחלת הכלל.
כל פעולה גוררת תגובה. כאשר התגובה היא של קיבעון ולא של שינוי, של קבלה ולא של מחאה, בעצם התוצאה היא של הסכמה שבשתיקה. האלימות תמשיך, תחיה ותתקיים כל עוד נגיב בחיוך, בסלחנות, ונעשה הנחות למעשי קונדס. הלא הוא לא, והמעשה אסור גם אם נעשה בים ברחוב או במשרד.
אלימות ללא מסווה, עד מתי?
