הנבחרת הלאומית, הספורט והלאומיות פסעו זה בצד זה עוד מן המאה התשע עשרה, ראשית התנועה הלאומית וראשיתו של הספורט המודרני. משחקי הנבחרת הרבים הם עיתוי מצוין לרענונם של סמלים, המנונים, דגלים ושאר סממנים חיצוניים של פטריוטיות לאומית. נסו לעלות בדעתכם מתי עוד מזדמן לאזרחי המדינה להתכנס בהמוניהם, לשיר בצוותא, לאהוב בצוותא, להתרגש בצוותא ובעיקר לשנוא בצוותא אויב משותף. יום העצמאות עשוי היה להיות אירוע כזה, אך נסו נא להיזכר מתי היה יום זה כרוך בהתרגשות אמיתית... כמובן, לא כל משחק של הנבחרת מעורר התרגשות, אחד ממקדמי העניין החשובים הוא כמובן זהות היריבה.
היריבות, הן אירלנד והן צרפת, יריבות ישראל בקמפיין הנוכחי, עוררו תגובה בציבור הישראלי, אך מסיבות שונות לחלוטין. האירים עוררו אהדה רבה, עד כדי ביטול עצמי כמעט, הדבר ברור ומובן, האירים הם סוג של "אנדר דוג" נצחי, כמונו! האירים נלחמו בבריטים ויכלו להם, כמונו! האירים הוכיחו שגם הקטנים והשוליים יכולים לזכות בהצלחות, כמונו!? (לא בדיוק, אבל כך היינו רוצים לדמות את עצמנו). חוץ מזה הם נתנו סיבה לפסטיבל בירה בחוצות תל אביב, וזה תמיד סיבה למסיבה. הצרפתים, מאידך גיסא, באו בתפקיד היריב השנוא, מעבר לעובדה שמדובר בנבחרת חזקה ושחצנית שבדרך כלל מעוררת אנטגוניזם, נחשדו הצרפתים גם באנטישמיות, שכן אחרת כיצד ניתן להסביר את סירובן להצטרף למלחמה בעירק. מאז 1967, חשודה צרפת בחיבה ל"צד האחר" בסכסוך הישראלי ערבי, ואין כמו מפגן המוני פומבי, כגון משחק הכדורגל, בכדי להביע תרעומת על כך.
תרבות, נבחרת ישראל לא תעפיל ככל הנראה לטורניר הגמר של גביע העולם הקרוב, פשוט כי לא מגיע לה. ישראל אינה בין 32 הנבחרות הטובות בעולם, וממוקמת בתחתית הסולם גם בתחומים נוספים עליהם אחראי משרד החינוך והתרבות. על מנת להתברג לצמרת יש צורך ההשקעה סבלנית וארוכת שנים, בתשתיות, בחינוך, ובהקניית תרבות ספורטיבית ראויה. הגוף היחיד המסוגל להתמודד עם אתגר מסוג זה הוא כמובן המשרד הממשלתי האחראי, בין אם משרד החינוך והתרבות, ובין אם משרד אחר. טיפול כזה דורש כמובן הקצאת משאבים, חלוקת סמכויות ובעיקר גיבוש סדר עדיפויות. במילים אחרות, הכנסת הכדורגל לעומק הדיון הפוליטי... אז אולי כדאי לחשוב שנית על הקלישאה המתלהמת מראש העמוד...
