לדברי אוצר התערוכה, האמן גדעון גכטמן :"התערוכה מבססת במידה רבה את המגמות שהתפתחו בחוג בתערוכות קודמות. שילוב של מדיה מסורתית:רישום, פיסול, צילום ווידיאו עם מדיה דיגיטלית: עבודות סאונד, מיצבים אינטראקטיביים ואנימציה ממוחשבת."
עבודת הוידיאו המשותפת להדס שרון-אלפרוביץ' וסועאד אלגראשי, ("Piece") מנסה לגעת באספקט המסוים מאוד של יחסי ערבים-יהודים בארץ: המשמעות של השפה במערכת היחסים המורכבת בין שני העמים, לצד המשותף והשונה אצל יהודיה ומוסלמית, בנות אותה שכבת גיל העוסקות באמנות ולומדות באותו מוסד חינוכי-אקדמי.
המיצב האינטראקטיבי של לירז מור, (ללא שם) עוסק ביחס בין מציאות ממשית למציאות וירטואלית. זאת באמצעות משקפיים אליהן מחוברות מצלמות ומחשב. המצלמות מצלמות בזמן אמת את החלל בו משוטט הצופה, והמחשב מזין את הצופה בצילומים שבוימו מראש. המעבר ממצב אמיתי המשתנה ללא הרף, למצב וירטואלי, מאלצים את הצופה, למקם את עצמו תודעתית מחדש בחלל.
העבודה של מאיירה שוורץ, ("it looks better on a man"), מיצב פיסולי, המשלב סאונד כאלמנט מרכזי, דן בשאלות של זהות וג'נדר מזווית שונה מהמקובל: האספקטים הנשיים באישיות הגברית, באים לידי ביטוי בעבודה זו באמצעות הסתרה, הקצנה בעמדות גבריות, ובניסיון לחשוף אותן.
עבודות הוידיאו של שלי כהן ושל רוני גבריאל מופנמות יותר. כהן מנסה ליצור חיבור בין רישום לוידיאו, שתי שפות שהן לכאורה מנוגדות. האספקט המשותף להן הוא במידה רבה האופן בו מתבונן האמן במציאות, כשהוא רושם אותה, ביחס להתבוננות הנדרשת מהצופה ביצירה עצמה. הוידיאו שבדרך כלל מייצג פעולה, מציג בעבודה זו, תנועה קלה ביותר, הנעה בתפר בין צילום לוידיאו.
גבריאל בוחנת מושגים שונים מהשיח הפוסט מודרני באמנות וביניהם שאלת המבט, מושג האובג'קט, ויחסי אובייקט - סובייקט. ביצירתה היא מנסה ליצור מופע חזותי בתוך עולם דמיוני הבוחן את יחסי הגומלים בין היחיד לחברה בתוכה הוא מתפקד
