למרות השינויים החברתיים, שהביאו בעשור האחרון לשוויון רב יותר בין המינים, קובע מחקר חדש שערכה פרופ' דליה מור מן החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל כי רק 12% מהנשים מגדירות עצמן פמיניסטיות.
המחקר נערך בקרב מדגם מייצג מהאוכלוסייה (למעט קיבוצים) המונה 1200 נשאלים בגיל 20-70 (46% גברים ו-54% נשים). הנחקרים התבקשו לדרג תשעה אפיונים עיקריים המגדירים את זהותם האישית לפי מידת חשיבותם עבורם. אפיונים אלה היו: ישראליות, שייכות לעם היהודי, מין, דתיות, משפחה, מקצוע, מקום מגורים, עדה, ועמדה פוליטית. הבלטת אפיון מסוים על פני אחרים ידגיש את מידת חשיבותו לנחקר לגיבוש זהותו האישית.
מן המחקר עולה כי מספר כמעט זהה של נשים וגברים ציינו את הזהות המינית כחזקה במיוחד (25% מהנשים לעומת 20% מהגברים). בזהויות אחרות, לעומת זאת, היו הבדלים משמעותיים יותר בין המינים. למשל, 78% מהנשים ציינו את הזהות המשפחתית כחשובה ביותר לעומת 64% מהגברים שהדגישו זהות זאת, ולמעלה מ-40% מהגברים הדגישו את הקריירה והזהות המקצועית כחשובה מאוד לעומת 32% מהנשים בלבד.
מור מסיקה מכך שנשים רבות לא מקנות לזהות המינית חשיבות מיוחדת, ומגדירות עצמן יותר לפי מצבן המשפחתי. לפי מחקרים חברתיים, אילו היה המצב שונה, היה ניכר פער משמעותי יותר בינן ובין גברים. הנשים, כקבוצה מופלית, היו נוטות להזדהות עם היותן נשים ולהבליט זאת, ממש כשם שעדות המזרח בארץ נוטים להזדהות עם קבוצתם יותר מאשר האשכנזים. לכן קיימים מרוקאים, עיראקיים, תימניים ועוד, אבל רק אשכנזי אחד.
אולם הנשים חוששות מתגובה שלילית של החברה כשהן מדגישות את זהותן המינית, המקושרת לעיתים קרובות לפמיניזם, ולמאבק על זכויות נשים. הן חוששות להצטייר כ"שורפות חזיות" ולכן הן מבליטות את המשפחה ותפקידן בה, כזהות הקרובה ביותר לנשיות.
לפי מור, בין הסיבות לכך שהזהות הנשית הפמיניסטית אינה חזקה בישראל (בהשוואה למדינות מערביות אחרות); התרבות הצבאית השוביניסטית המושרשת בארץ, המדכאת ניסיונות "מרידה" נשיים; כמו גם את עוצמת השפעת הדת והמסורת על התרבות הישראלית; וכן את העובדה שהאידיאולוגיה הפמיניסטית הגיעה לארץ מחו"ל מאוד מאוחר יחסית (ב-1985) והתפשטה לאט.
הפמיניזם החדש שהחל להתגבש בשנים האחרונות, עזב את הלוחמנות, המאבק בעולם הגברי לפי כלליו ואימץ את האימהות האינטנסיבית כאידיאל. נשים אלו דוגלות בהנקה עד גיל מאוד מאוחר (אפילו עד גיל 5), מעדיפות לעבוד במשרה חלקית וחלקן אף בוחרות לחנך את הילדים בבית במקום בבי"ס.
מבחינתן, תחרות עם גברים, מול גברים, לפי הכללים של עולם הגברים משמעה שיעבוד לפטריארכליה. הן לא מקבלות את העובדה שהצלחה כלכלית או מקצועית מחזקת את מעמדה של האישה בבית (על אף המחקרים הרבים המוכיחים זאת), ורואות בנשיות האימהית האינטנסיבית את המקור האמיתי לכוח הנשי.
גישה זו מלווה לרוב גם בירידה חדה במידת החומרנות: הן לא זקוקות להוכיח את הצלחתן באמצעות מכונית מפוארת, העומדת בחצר או בבגדים יוקרתיים אלא מתייחסות לאושר ולשלווה של הילדים, לתקשורת טובה עם אנשים ועוד כמדדי הצלחה. ולכן נשים אלו זקוקות לגברים רק אם הם יבחרו להיות חלק מן התא המשפחתי המרוכז בן ובילדים.
