בעיה ראשונה: הוא נאה לאללה, הוא נשוי, הוא גדול ממני ב 20 שנה וכן, הוא גם המורה שלי! מוכר?.
יש מישהו שלא שמע על הערצה למרצים באוניברסיטה? אני שמעתי רבות על התאהבות כזו או אחרת בקמפוס, ולא דווקא בין סטודנטים לסטודנטיות.
אז אתה מגיע לאוניברסיטה, בוחן ימינה ושמאלה את הבחורות, והבנות מצידן בוחנות את הבחורים ואז המורה נכנס לכיתה וגונב את כל ההצגה. זה קשה, קשה מאוד אפילו. פתאום אהבה שאי אפשר להשיג, בלתי אפשרית ואולי מוזרה. לך תכנס לסחרור, לך תבהה כל השיעור, לך תהיה ה"מהצד" של מישהו ותהרוס לו את המשפחה. ועל מה? על רבע שעה של התמזמזות.
לי זה בטח לא יקרה
אבל קרה, ועוד איך קרה. כשכתבתי את הסמינריון הראשון שלי נפגשתי עם מרצה מאחת האוניברסיטאות. דיברנו על העבודה שלי, קיבלתי את רשימת הביבלוגרפיה ונשלחתי לדרכי. את הפגישה השניה קיימנו במסעדה בתל-אביב. העלתי בפניו את ראשי הפרקים שבחרתי לכתוב, קצת על התיזה בגדול
ואז כשהגיע תה הנענע שלי עברנו בכלל לדבר על דברים אחרים. גם הפגישה השלישית התקיימה בבית קפה, רק ששם שום סמינריון לא הוזכר. הוא איש נחמד ומשעשע.. לפחות לא נשוי
יותר נכון גרוש +2+ חברה. אבל לו זה לא הפריע גם לי לא. לא חשבתי עליו בכלל. הפגישה הרביעית התקיימה לאחר שכתבתי את הסמינריון, מה שלקח כמעט חודשיים וחצי. לפגישה הזו הוא חיכה לי מחוץ לבית הקפה וקיבל את פניי בחיבוק חם, יותר מידי חם, ונשיקה על הלחי. במהלך הפגישה סיפר לי שברשותו צימר בצפון והציע לי להצטרף אליו. מאז בחרתי לנתק קשר. האמת, קצת נבהלתי
לא התאים לי כל הפרוייקט הזה. עד היום אני תוהה האם הציון הגבוהה שקיבלתי קשור באמת לעבודה או למפגשי הקפה.
משנה מקום משנה מורה
אז יצאתי מזה
דיי ברשעות. אחרי הכל לנתק קשר סתם כך זה לא יפה. הוא עוד יחשוב שנפגשתי איתו רק בשביל העבודה הסמינריונית. בעצם
באמת נפגשתי איתו רק לעבודה הסמינריונית, לא?
לאחרונה נרשמתי לקורס חדש ללימוד שפות באוניברסיטה. המרצה שהגיע היה קצת מצחיק בעיניי. ממש לא הטיפוס שלי: איש נמוך קומה, מקריח, נשוי, ואוטוטו נושק לגיל 50. בשיעורים הראשונים לא היה לי כלום אליו, סתם עוד שיעור. רק שעם הזמן, ויותר נכון כשהתחלתי לפנות אליו בבעיות בהפסקות, נוכחתי בחוש ההומור הנפלא שלו, ובמבטים שגם האקסים שלי לא העיזו לנעוץ בי, סטייל "רק אני ואת יודעים מה היה אתמול בלילה". זה קצת זעזע את מבנה ההורמונים השקט שלי
שהחלו להסמיק ודחפו "יאללה הפועל".
לאט לאט התחלתי להיכנס לרדיוס שלו. שאלתי, הטרדתי אותו בעוד בעיות, אך מלבד אותם מבטים כלום לא קרה. לא קרה הרבה באשמתי
או בזכותי כי הקפדתי להטיף לעצמי.
אבל אחרי הכל, ובנינו, זה מסוג מערכות היחסים שאתה רוצה שיקרו ואתה לא רוצה שיקרו. כאילו
שיקרה אבל שאיש לא יזכור שזה קרה. כך במשך שני סמסטרים עשיתי רונדלים סביבו, כשבכל פעם שכמעט התקרבנו נסוגתי לאחור. ממש כמו בשיר: "צעד קדימה שניים אחורה סקובי-דו".
הסקובי-דו הזה עייף אותי. כל ההתעסקות הזו סביבו גזלה ממני המון אנרגיות. כל הזמן חיפשתי אותו: יאיר בא, יאיר הולך, עם מי הוא מדבר. אני זוכרת שביטלו את אחד השיעורים שלו ואני כמעט תליתי את מזכירת בית הספר על הפלורוסנט.
לסיכום: ולא שאני מתיימרת להרצות לכן בנות, או לכם בנים, אבל אני ממליצה לא להיכנס לאהבות בלתי אפשריות. במיוחד כשיש צד שיכול להיפגע מכך (המשפחה שלו/ה בעיקר) וכמובן, אתם.
פנטזיות זה דבר מאוד יפה, אבל עדיף להשאיר אותם כך. לפעמים תמצאו שכשפנטזיות מתגשמות הן מאוד מאכזבות. ובכלל, לא באתם לפה בשביל ללמוד?
